סימה לבין
מקום רחוק, מקום לדאגה

שם התערוכה, "מקום רחוק, מקום לדאגה", מהדהד את שירם של יהונתן גפן ומתי כספי. הצגת התערוכה בגלריה גבול שבקיבוץ חניתה מעניקה לשם רובד נוסף. מתי כספי, שנולד וגדל בקיבוץ חניתה והלך לעולמו השנה, הותיר אחריו שיר שהפך לחלק מן הזיכרון התרבותי הישראלי. בחניתה, יישוב שפינה את תושביו בעקבות המלחמה ושב לחיים קהילתיים, מילות השיר מקבלות משמעות מחודשת. הן אינן מבטאות רק מרחק גיאוגרפי, אלא גם את הקשר העמוק למקום ואת האחריות להמשיך ולהתקיים בו.

גוף העבודות המוצג בתערוכה, הכולל ציורי מים, רישומים ותחריטים, נולד מתוך שנים של שיטוט באזורי הפריפריה הגיאוגרפית בישראל. השיטוט הוא נקודת המוצא של עבודתה של סימה לוין, אך אינו מסתכם באיסוף דימויים. כפי שהיא כותבת: "פעולת השיטוט אינה רק כלי לאיסוף דימויים, אלא מתודולוגיה של התבוננות." מתוך ההליכה, ההתעכבות והמבט הממושך מתגלה נוף הנושא עמו שכבות של זמן, זיכרון והשתנות.

ככל שהמבט מתעכב בציור נוף, מתגלים סימני הזמן: מבנים נטושים, קירות מתפוררים, עקבות של עזיבה וצמחייה ההולכת ומשתלטת על המרחב. המקום אינו חדל להיות יפה, אך יופיו כרוך במה שהתרחש בו ובמה שנותר אחריו.

לוין מתארת את עבודתה כתנועה מתמדת בין פירוק לבין התחדשות. לצד שרידי המבנים וההתיישבות, הטבע שב וצומח. כפי שהיא כותבת: "הצמחייה המתחדשת אינה מסמלת שיבה אל טבע בתולי, אלא יוצרת סביבה חדשה." הטבע אינו מוחק את עקבות האדם, אלא נטמע בהם וממשיך לעצב את המקום.

בסדרת הדפסים קטנים, שנעשו בטכניקת תחריט מחט יבשה, מתארת לוין קונכיית חילזון שנותרה בין הצמחים. הקונכייה, בית שנותר לאחר שהחיים עזבו אותו, הופכת לדימוי של מחזוריות ושל השינויים המתמידים המתרחשים בטבע. בתוך הצמחייה המתחדשת היא נושאת בעת ובעונה אחת סימן של היעדרות ושל המשכיות. החיים והמוות אינם מוצגים כניגודים, אלא כמצבים המתקיימים זה לצד זה בתוך אותו מרחב ובתוך תנועתו המתמשכת של הזמן.

בהקשר זה, הצגתה של התערוכה בחניתה יוצרת מפגש משמעותי בין העבודות לבין המקום. קהילה שנאלצה לעזוב את ביתה ושבה אליו מגלה מחדש את נופיה ואת סימני הזמן שנחרטו בהם. עבודותיה של לוין מהדהדות את יכולתו של נוף לשאת בתוכו את זיכרון העבר ואת האפשרות להמשך החיים.

בביקורה בחניתה בחרה לוין להתבונן "במשק הילדים" – פינת החי הוותיקה של הקיבוץ, מרחב העומד בפני שינוי, שבשטחו עתידה להיבנות שכונת מגורים חדשה. במפגש עם המקום היא חשה כי הוא הולך ונאלם. בציורי המים היא מתעכבת על פינותיו השקטות: המבנים הישנים, הצמחייה וגשר קטן העובר מעל בריכה שבה פורחות חבצלות מים. המבט בציורים נע בין יופיו העדין של המקום לבין הידיעה כי הנוף הזה עומד להשתנות.

הבחירה במרחבים הנמצאים על סף שינוי חוזרת בעבודתה של לוין לאורך השנים. בעמק החולה עבדה בנוף שעמד בפני היעלמות, וגם העבודה הגדולה "הליכה בשביל" 2016 המתארת הליכה בדרך ביוקנעם נוצרה לפני הקמתה של שכונת מגורים גדולה במקום. לוין שבה אל מקומות המצויים ברגע ביניים – כשהנוף עדיין נוכח, אך השינוי כבר טמון בו. פעולת הציור נעשית כך למעשה של השתהות והתבוננות, ואולי גם דרך לשמר את זיכרונו של מקום רגע לפני שהוא משנה את פניו.

התערוכה מזמינה את הצופה לקרוא את הנוף לא רק כמרחב גיאוגרפי, אלא כעדות לקשר המתמשך בין אדם למקום. בין עקבות ההתפוררות לבין הצמיחה המחודשת, בין מה שנעזב לבין מה שעתיד להיבנות, מתגלה מרחב שבו החיים והמוות, הזיכרון והשינוי, הטבע והקהילה ממשיכים להתקיים ולעצב זה את זה.

ריטה כץ | אוגוסט 2026