דורון עודב
״נוף פעור״

יש נופים שניתן לקרוא אותם כמו מפה, ויש נופים שניתן לקרוא אותם כמו גוף.

גוף נושא עליו צלקות. הוא משתנה, מתאחה, נפתח מחדש. גם נוף זוכר. הוא אוגר שכבות של זמן, של היסטוריה, של פחד ושל תקווה. נדמה כי כל ניסיון להגן עליו מותיר בו סימן נוסף. כך הופך הנוף בהדרגה מגוף חי לגוף מבוצר.

המילה “פעור” נושאת בתוכה סתירה. היא מתארת פתח ופצע בעת ובעונה אחת. משהו שנקרע, אך גם נחשף. היא מבקשת להביט פנימה אל מה שבדרך כלל נותר מוסתר. בתערוכה זו הופך הנוף עצמו לפצע פתוח — מרחב שבו הזמן, המלחמות והאדם ממשיכים לחרוט את עקבותיהם.

דורון עובד שבה אל קיבוץ חניתה, המקום שבו גדלה, לא מתוך געגוע אלא מתוך התבוננות. היא אינה מחפשת את האירוע הדרמטי, אלא את מה שנותר אחריו. המצלמה שלה פונה דווקא אל המקומות שבהם השגרה והחרדה מתקיימות באותה נשימה. שביל בין עצים. גדר גבול. קיר ממ”ד. בטונדות. כניסה למקלט. כולם נדמים לרגע כדימויים שקטים, אך הם נושאים בתוכם היסטוריה ארוכה של חיים על הגבול.

בחניתה, מושג ההגנה אינו אירוע חולף אלא חלק מן הנוף. הקיבוץ, שנוסד במסגרת מפעל חומה ומגדל, נבנה מראש מתוך רעיון של התבצרות. במשך עשרות שנים נוספו אל המרחב שכבות הגנה חדשות: גדרות, מקלטים, מחסני נשק, טנקים, מיגוניות, פילבוקסים וממ”דים. אלו אינם עוד מבנים פונקציונליים בלבד. הם הפכו לאדריכלות של זיכרון, לשפה חזותית של המקום.

אולם לצד הבטון ממשיך הטבע לצמוח.

שבילי החורש מתכסים בצל, ענפים נשזרים זה בזה ויוצרים חללים מוצנעים מן העין. הצמחייה נדמית כמי שמבקשת להסתיר, לשמור, אולי אפילו להגן. אלא שגם היא אינה יכולה למחוק את סימני ההתערבות האנושית. העצים שנכרתו לאורך הגבול, המדרונות שנחשפו והקירות החדשים משנים את הגוף החי של ההר. נדמה כי גם הנוף עצמו עבר ניתוח — שכבת עור הוסרה ממנו כדי שיוכל לראות ולהיראות.

העבודה שהעניקה לתערוכה את שמה מציגה מדרון שנחשף לאחר כריתת החורש בגבול לבנון. ההר נראה לפתע עירום. האדמה הבהירה מזכירה גוף שהופשט מבגדיו או פצע שנפער לאחר הסרת התחבושת. אין זה דימוי של הרס, אלא של חשיפה. ברגע אחד הופך הנוף למשהו פגיע, כמעט אנושי.

תחושת הגוף חוזרת גם בצילום קיר הממ”ד המוצב במרכז החלל. העבודה מוצגת בקנה מידה אנושי, כך שהמבקר נע סביבה כפי שנעים סביב אדם. הבטון, סימני היציקה, העצים שנעקרו ושאריות חומרי הבנייה אינם מוסתרים. להפך. הם חושפים את הרגע שבו ההגנה עדיין אינה אדריכלות גמורה אלא חומר גלם. קיר שנועד להגן הופך בעצמו לגוף.

גם הבטונדות המוצבות לאורך כביש המערכת מקבלות אצל עובד נוכחות אנושית. הן מזכירות שומרים אילמים או אבירים חסרי פנים, המפנים את גופם אל האיום. הן אינן רק מחסום; הן ניסיון מתמשך לעמוד בין הבית לבין הסכנה. ככל שהן הופכות שכיחות יותר, כך הן נטמעות בנוף עד שכמעט איננו מבחינים בהן.

במקביל, עבודת הווידאו משרטטת מסע אינסופי לאורך הגבול. המבט מפוצל בין צמרות העצים לבין גדר הביטחון. למעלה החיים ממשיכים לצמוח; למטה הגבול חוזר על עצמו שוב ושוב. התנועה אינה מובילה אל יעד אלא יוצרת מקצב של חיים החוזרים מדי יום אל אותו קו שבר.

כבר בעבודותיה המוקדמות, שצולמו במצלמה אנלוגית בשנת 2008, בדרכה ללימודי צילום, התבוננה עובד בדרך היוצאת מחניתה כמרחב של אפשרויות. לצד הדרך נראתה אז גדר הגבול הישנה — כמעט נטמעת בתוך הצמחייה. היום היא הוחלפה במערכת ביצורים גבוהה ובחומת בטון רציפה. אותו מקום נותר, אך הנוף השתנה לחלוטין. הצילום הפך לעדות למה שכבר אינו קיים.

גם העבודה “כניסה למקלט בחניתה”, שהוצגה לראשונה בתערוכת היחיד עבר קרוב בשנת 2018,בגלריה גבול מחזירה את הצופה אל רגע מכונן של ילדות. פתח המקלט הוא סף בין העולם המוכר לבין הפחד. ילדים רבים מדמיינים מפלצת המסתתרת בחשיכה. עבור ילדי הגבול, הפחד אינו רק דמיון. הוא חלק מן המציאות, ולכן גם ההתבגרות מתרחשת מוקדם יותר. המקלט הופך לזיכרון גופני, כמעט כמו ריח או צלקת.

לאחר שיבת תושבי חניתה מן הפינוי בעקבות מלחמת 7 באוקטובר, חוזרת עובד לצלם את אותו מקום מחדש. היא אינה מתעדת את המלחמה עצמה, אלא את השינויים השקטים שהותירה אחריה: ממ”דים שנוספו לבתים, קירות בטון, עצים שנכרתו, מדרונות שנחשפו ונוף שנכתב מחדש.

“נוף פעור” אינה תערוכה על גבול גיאוגרפי. היא עוסקת בגבול שבין ביטחון לפגיעוּת, בין בית למבצר, בין הטבע לבין ההתערבות האנושית. היא שואלת מה קורה כאשר ההגנה הופכת לחלק בלתי נפרד מן הנוף, וכאשר הנוף עצמו מתחיל לשאת את סימני החרדה האנושית.

מבטה של דורון עובד אינו מבקש להכריע בין יופי לכאב. הוא מבין כי בחיים על הגבול השניים כרוכים זה בזה. דווקא מתוך השקט, מתוך העצים, מתוך שביל מוכר ומקיר בטון אפור, מתגלה נוף שאינו רק נראה — אלא גם זוכר.

ריטה כץ אוגוסט 2026 גלריה מקרר, תל אביב.